סוטרות היוגה של פטנג'לי

כאמור, הוודות הועברו במשך שנים מפה לאוזן. סייג' פטנג'לי (Patanjali) היה הראשון שאיגד והציג את מורשת היוגה העתיקה לדורות הבאים. סוטרות היוגה של פטנג'לי היא מחקר כה מעמיק ומקיף של הנושא, שהיא הפכה לאפוס המרכזי של  נושא זה.
איינגר טוען שסוטרות-היוגה הינן המחקר העמוק והבהיר ביותר של נפש האדם.  ב 196 פסוקים בלבד הוא מסביר כיצד, "על ידי תרגול יוגה, אנו יכולים לעבור טרנספורמציה, להשיג שליטה המחשבה וברגש, להתגבר על מכשולים בדרכנו להתפתחות רוחנית, ולהשיג את מטרת היוגה: קאיווליאה (Kailvalya), שחרור משעבוד לתשוקות הארציות."
נשוב כעת לשתי הסוטרות שצוטטו בתחילת המאמר, בתוספת הסוטרה הבאה אחריהן.
1.2 "היוגה היא הפסקת תנודות התודעה (כיבוי הפעילות המנטלית)"
1.3 "אז, במצב ההפסק, הסובייקט הטהור נמצא במצבו המנותק, הטבעי והשלם"
1.4 "במצבים אחרים (שאין בהם הפסק של תנודות התודעה) הסובייקט נצבע על ידי האובייקטים (שאיתם הוא בה במגע)
אם נשתמש בטרמינולוגיה  של הסמקאיה בכדי להרחיב את הסוטרות הנ"ל, אפשר לומר כי בקיומנו היומיומי הבודהי (האינטליגנציה האינדיבידואלית) מופנה כלפי חוץ, ומושפע ללא הפסק מהפעילות חסרת המנוח שבחומר, וכתוצאה מבורותו הוא מזדהה עם העולם החומרי. תפקיד היוגה הוא להפנות את איברי החישה, איברי הפעולה והמנאס לשליטה של הבודהי, אך בלי שהם ישפיעו עליו (יצבעו אותו בצבעי האובייקטים). בדרך זו, יתאפשר לבודהי לפנות פנימה ו"לפגוש" את פורושה. בסוטרה 4.25 הוא מוסיף: "עבור מי שרואה את ההבדל (בין פורושה ופרקריטי) חדל המאמץ להשיג את הווית העצמי"  כלומר, כשיבין האדם שה'אני האמיתי' אינו חלק מפרקריטי, תשיג היוגה את מטרתה- הארה ושלמות.
התלמיד המתחיל מבין באופן אינטואיטיבי את דרך היוגה. המציאות ה'חומרית' היומיומית קשה וכואבת והוא רוצה לשנות אותה (אם לא כן לא היה פונה ליוגה מלכתחילה). אינטואיטיבית הוא מקבל את טענת פטנג'לי על הסובייקט הטהור המנותק והשלם. דרך היוגה אינה קלה, והתלמיד צריך להכיר ולדבוק בשתי אבני היסוד של דרך זו: אביאסה- תרגול וווירגיה- ויתור או פרישה. הסבר מצוין ללא ספק ניתן לקבל מהסמכות הגדולה ביותר בזמננו, בספר Light on the Yoga Sutras of Patanjali, שנכתב על ידי ב.ק.ס. איינגר.
"חופש, כלומר חוויה ישירה של סמאדהי (אחדות מוחלטת) אפשר להשיג רק על ידי דרך שיטתית ופרישה מתשוקות החושים, ואותן אפשר להשיג על ידי דבקות בעמודי התווך של היוגה- אביאסה וויראגיה.
אביאסה (תרגול) היא אומנות הלמידה את מה שחשוב ללמוד וזאת על ידי טיפוח פעולה שיטתית. הדבר מצריך מאמץ ארוך, שקט, ונלהב.
וויראגיה (ניתוק או פרישה) היא אומנות ההימנעות ממה שחשוב להימנע. לשתיהן דרושה גישה חיובית וכנה.
תרגול הינו כוח יצירתי של טרנספורמציה או התקדמות ביוגה, אך באם הוא מתבצע כשלעצמו, הוא יוצר אנרגיה בלתי מרוסנת, אשר נזרקת החוצה אל העולם החומרי כמו על ידי כוח צנטרפוגלי. ויתור-פרישה (renunciation) פועלת לביטול פרצי האנרגיה, מגינה על מתרגל היוגה מהקשרות עם אובייקטים חושניים, ומכוונת בחזרה את האנרגיה הצנטרפוגלית לעבר המהות הפנימית"
נדמה לי כי אין צורך להסביר את דבריו אלו של איינגר, שכן ההסבר מתומצת, ברור, ואף ציורי במידה המאפשרת הבנה אמיתי של הכוונה.
במרכז משנתו של פטנג'לי עומדת דרך שמונת האיברים של היוגה (אשטנגה-יוגה), כלומר הוא מתייחס ליוגה כאל גוף. על היוגי להתחיל את דרכו בשני האיברים הראשונים של היוגה, וכאשר הוא 'ספוג' ויציב בהם הוא מוסיף איבר ועוד איבר, מבלי להשאיר מאחור את האיברים הקודמים, אלא ממשיך לדבוק בהם ולגדול בהם, מאחר והאיברים שזורים זה בזה ויש ביניהם קשרי גומלין הדוקים. השלב הסופי, המטרה, היא הסמהדי.
שמונת האיברים הם :
1 יאמה- חוקי התנהגות חברתיים.
2 ניאמה- חוקיי התנהגות אישיים.
3 אסאנה- תנוחות פיזיות.
4 פראניאמה- שליטה באנרגיית החיים (על ידי תרגול נשימתי)
5 פראטיהרה- שליטה בחושים.
6 דהראנה- שליטה בתודעה.
7 דהיאנה- מדיטציה.
8 סמאדהי- הטמעות.
מהם איברי היוגה?
הימות- חוקי התנהלות חברתית: אי אלימות (אהימסה), אי אמירת שקר (סטייה), אי-גניבה (אסטיה), פרישות מינית (ברהמצ'ריה), אי-רכושנות (אפריגראה).
מעניין לראות כי פטנג'לי לא מתייחס אל הימות כאל שלב בלבד בדרך, אלא מציין גמול על כל אחת מהן: "כאשר היוגי ספוג באי-רצון לאלימות (אהימסה), פוסקת בסביבתו כל אלימות" (סוטרה 2.35)  "כאשר היוגי ספוג באמת, ישנו איחוד של הפעולה ופרי הפעולה" (2.36) "כאשר היוגי מעוגן בהוויה של אי-גניבה, מופיעות סביבו כל אבני החן" (2.37) "כאשר היוגי מעוגן במצב של פרישות, הוא משיג עוצמה" ((2.38) "היוגי השרוי בהוויה של אי-רכושנות, מסוגל לחוות מחדש את ניסיונו בלידות קודמות" (2.39) .
'תוצאות ביניים' מתקבלות גם בכל אחד מהאיברים הבאים, וכך ככל שהיוגי מתקדם בדרכו המוצהרת אל עבר הניתוק המוחלט מעולם החומר, משתפר ללא היכר קיומו העכשווי. מצד אחד זהו גמול על מאמציו, אך מצד שני, מזהיר איינגר במאמר ב-Yoga Rahasya, זהו גם מכשול אפשרי. זהו פיתוי לעצור בנקודה מסוימת זו של המסע וליהנות מפרות עמלו עד כה. באם יעשה זאת, יטעה היוגי טעות גדולה. לא רק שלא יגיע אל מחוז חפצו, מאחר ואיברי היוגה תלויים אחד בשני, עצירה בדרך ואי הגעה אל האיברים הבאים תביא בהכרח לנסיגה ואיבוד ההישגים שכבר נצברו.
הניאמות- חוקי ההתנהגות האישית: שביעות רצון והסתפקות (סנטושה), שמירה על ניקיון הגוף (שאוצ'ה), לימוד העצמי (סודהיהיה), משמעת עצמית (טפס), והתמסרות לאל (אישווארה).
תרגול ושמירה על הניאמות מביא גם הוא, כמו תרגול הימות, לתוצאות מרשימות. לדוגמא: "מן ההסתפקות היוגית (סנטושה) מושג אושר עליון" (2.42)
האסאנות- התנוחות היוגיות: האסאנות הן למעשה הפן המפורסם ביותר של היוגה בעולם המערבי. עמידת ראש, עמידת כתפיים או ישיבת לוטוס הן תמונות ידועות בעולמנו, והן 'מציצות' ממודעות פרסומת למוצרים שונים, או כהזמנה למכוני בריאות למיניהם. האסאנות הן הרבה יותר מתנוחות פיזיות גרידא. אמנם פטנג'לי מקדיש להן שלוש סוטרות בלבד:
"האסאנה נוחה ויציבה" (2.46)
"התנוחה היוגית מושלמת עם הרפיית המאמץ והתמזגות עם האין סוף" (2.47)
"עם השגת השלמות הזו אין היוגי נשלט עוד על ידי הניגודים" (2.48)
טקסט היוגה החשוב "שיבה סמהיטה" מדבר על 8,400,000 אסאנות (!), כמספר צורות החיים על פני כדור הארץ. המסורת של היוגה רואה באסאנות נדבך חשוב, וממנה אף צמחה מסורת משנה בעולם היוגה שמתייחסת רק לאסאנות ולפראניאמה, והיא האטה-יוגה.
ב.ק.ס. איינגר רואה את שיטתו כאשטנגה-יוגה ולא כהאטה-יוגה, ומבלי להוריד מערך שאר איברי היוגה הוא רואה באסאנות את לב ליבה של היוגה. ציטוט מעניין לכך ניתן למצוא בספרו של גרינשפון יוחנן, 'דממה וחירות ביוגה הקלאסית':
"לדבריו (של איינגר-א.ג.), כל המושגים שבהם משתמש פטנג'לי- כמו אהימסא, סאטייה,  אסטייה ואחרים (הימות והניאמות-א.ג.)- מעוגנות בפרקטיקה של התנוחה היוגית, הנראית בעינינו כתנוחה פיזית בלבד. ואולם, אומר איינגר, אין זה כך כלל ועיקר. הבנה מעמיקה של התנוחה היוגית (הפיסית לכאורה) חושפת בפנינו את הפרקטיקה היוגית במשמעותה הרחבה ביותר. מושגים מנטליים או מופשטים לכאורה, מובנים מתוך העיסוק וההתבוננות בתנוחות הגוף היוגיות"
כלומר בתנוחה הפיסית, שלכאורה מתמקדת בגוף בלבד, מגולמים כל איברי היוגה האחרים. כמו למשל חוקי ההתנהגות החברתית- אי-אלימות, אי-אמירת שקר, אי-גניבה.
"מה אומר איינגר על מושגים כמו 'אי-רצון לפגיעה', 'אמת', או 'אי-גניבה'? אם אדם יודע לבצע תנוחה יוגית כמו שצריך, אם הוא שקוע בתנוחה ומבצע אותה בשלמות- אזי הוא נמצא ב'מצב דיאלוגי'. במהלך הביצוע של האסאנה עשויים להתגלות מתחים בין הצדדים הימני והשמאלי של הגוף. כאשר אדם מבצע תנוחה יוגית בצורה בלתי מושלמת, לעיתים קרובות קיים כיבוש מסוים של צד אחד על ידי הצד השני. צד אחד של הגוף כמו נכנע… על פי איינגר זהו אכן מצב של אלימות… כאשר אדם מגיע לשלמות ולהרמוניה בביצוע האסאנה- מתקיים מצב של אהימסה… באופן מקביל מפרש איינגר מושגים אחרים כמו 'אי-גניבה' (סאטייה). מי שמבצע תנוחות יוגיות מרגיש איזו תשוקה לזיוף, מנסה לפעמים לגנוב, חש רצון להעמיד פנים כאילו הצליח, כאילו השלים את משימתו" .
כלומר, מתרגל היוגה מתמודד אם חוקי ההתנהגות החברתית בעת תרגול היוגה ממש כשם שהוא מתמודד אתם בחיי היומיום שלו. מניסיוני האישי טענה זו נכונה מאוד. בתנוחות רבות קיים מתח רב בין שני צדי הגוף, ונדמה כאילו הקפדה על צד אחד תגרע מהקפדה על הצד השני. לעיתים נדמה כאילו התנוחה היא קונפליקט בין שני צדי הגוף. גם ההסבר על ה'גניבה' מוכר לי מניסיוני האישי. למרות שהיוגה אינה ספורט הישגי קיים רצון "להצליח", למראית עין, לעיתים על חשבון הדיוק. כדי להתכופף עמוק יותר לעבר רגל ישרה, קיים פיתוי 'לוותר' ביישור הברך על מנת לקרב את הגוף אליה, כך שלמראית עין ביצוע התנוחה מרשים יותר.
ציטוט נוסף של איינגר מכוון את האסאנות אל עבר המטרה הסופית של היוגה: "המתרגל יכול להתקדם (באסאנה-א.ג.) לעבר פעולות ותחושות עדינות, ולפיתוח יתר רגישות באינטליגנציה ובמודעות המתקרבת אל העצמי. ואז כוח החיות נע קרוב יותר אל העור מן העצמי, ואל העצמי מהעור, ואור חדש של דיסקרימינציה מחבר בין הפורושה בהתפתחותו (evolution) והפרקריטי בהתכנסותה(involution). ואז הרמוניה, שיווי משקל ורגישות מתפשטים. המבצע (doer), הגוף והאסאנה נהפכים לאחד. שלושה באחד" .
אין ספק שפסקה זו מורכבת וקשה להבנה (כרבים מהמשפטים המרכיבים את הפילוסופיה ההודית, שנדמה כי יש בהם סתירה פנימית), אך אנסה לפשט אותו. כשהמתרגל מבצע את האסאנה בצורה מדויקת, הוא מתפנה להבחין ולהרגיש את הדקויות שבאסאנה. אז, אנרגיה של חיות מתפשטת בגוף ואיתה ההבחנה בין הפורושה והפרקריטי. ההבחנה ביניהן גורמת לפורושה לזהות את עצמו, כלומר להפסיק את הזדהותו עם הפרקריטי, ולפרקריטי להתכנס ולהתקרב למצב הטהור ביותר שלה (מולה-פרקריטי), ובכך היא גם מתקרבת לפורושה. עצם ההתקרבות של פרקריטי למצב הטהור ביותר שלה, באמצעות האסאנה, מקרבת אותה לפורושה כדי להבחין ביניהן. זהו מעין 'משחק כפול'- קרבה לשם הבחנה. ברגע שנוצר קשר ביניהן, מתאפשרת ההפרדה ביניהן.
"לאחר השגת השלמות בביצוע התנוחות היוגיות, פונה היוגי אל תרגול הנשימה, שהוא הפסק השאיפה והנשיפה" (2.49)
פראנאיאמה: פראנה היא אנרגית החיים הנמצאת בתוכנו ומסביב לנו.רגולציה, שליטה והרחבת הנשימה, בעזרת הנשימה היוגית, מאפשרת לנו לשלוט ולהרחיב את אנרגית החיים. בשאיפה אנרגיה קוסמית מתחברת עם האנרגיה האינדיבידואלית, ובנשיפה מתחברת האנרגיה האינדיבידואלית עם האנרגיה הקוסמית. הנשימה נמצאת ביחס הדוק עם המודעות, ועל ידי פראנאיאמה-תרגול הנשימה היוגית- חלה התקרבות בין פרקריטי ופורושה.
כפי שהאסאנה היא שלב הכרחי עבור הפראנאיאמה, כך הפראנאיאמה היא שלב הכרחי עבור השלבים הבאים אחריה, או כפי שכותב פטנג'לי: "אז ישנה מוכנות של הנפש למדיטציה לסוגיה"  (2.53).
פראטיארה: בשלב זה שולט היוגי בחושיו ומפנה אותם פנימה, הרחק מהאובייקטים ואל עבר עצמו. למעשה היכולת להפנות את החושים פנימה במקום לעולם החיצוני היא המאפשרת את השליטה בהם ויכולת זו מתפתחת בזכות תרגול האיברים הקודמים ובמיוחד פראנאיאמה.
דהראנה ודהיאנה: ההתייחסות לשלושת האיברים האחרונים היא כאל מקשה אחת תחת השם סאמיאמה- אינטגרציה. בשלב זה דרכו של היוגי היא פנימית ומנותקת מן העולם החיצון. אך דווקא אז זוכה היוגי (ולא במקרה) בכוחות מדהימים (סידהיס) כמו קריאת מחשבות, הבנת חיות, כוח פיזי עצום, ידיעת מועד המוות ועוד. כמובן שהפיתוי להשתמש בכוחות אלו, תחת המשך ההתנתקות, הוא עצום.
דהראנה היא שליטה על התודעה והרחבת יכולת הריכוז. דהיאנה היא מדיטציה המעניקה את היכולת לראות את הדברים כפי שהם באמת, מבלי לאפשר להפרעות חיצונית לחדור פנימה.
סמאדהי: "סמאדהי היא יוגה ויוגה היא סמאדהי" אומר הפרשן הגדול ביותר של היוגה, ויאסה . הפירוש המילולי של המילה יוגה מסנסקריט הוא איחוד, חיבור, ואכן בסמאדהי נעלם הגבול שבין היוגי המודט ובין האובייקט, ונוצרת אחדות בין אובייקט וסובייקט בתפישה טהורה, וממנה נובעת הבנה מושלמת של המציאות האמיתית.
אך גם חיבור נפלא זה אינו המטרה, אלא להפך, החיבור נועד רק בכדי להבין את האמת והיא ההבחנה שבין פורושה ופרקריטי: "אז הנפש נוטה אל ההפרדה (בין פורושה ופרקריטי) לקראת הבדידות הגואלת" (4.26)
מעניין לראות שגם בשלב זה בו משתחררת הרוח מכבלי החומר, מחייב פטנג'לי גם את חזרת הפרקריטי למצבה הבסיסי: "אז משלימות הגונות את התהליך של ההשתנות הבלתי פוסקת ואת משימתן" (4.32). כלומר, גם בשלב שבו התאחדו חומר ורוח על מנת לשחרר את הרוח מכבלי החומר, לכאורה גמר החומר את תפקידו, החומר עצמו מגיע למצבו המאוזן ביותר, ללא קשר לרוח. "כאשר ישנה התכנסות של הגונות- שאין להן עוד כל מטרה אנושית- למצב פוטנציאלי, זוהי הבדידות הגואלת. במצב זה כוח התודעה שרוי במצבו הטבעי" (4.34 סוטרה אחרונה)
כל עוד לא נעשה תהליך התכנסות וחזרה לשיווי משקל מלא ויסודי בפרקריטי, מאוים הניתוק של הסובייקט הטהור, הפורושה. מנוחה מלאה של הפרקריטי הכרחית לניתוק מלא טבעי ושלם. גם בניתוק, קיימת לכאורה תלות- חוסר איזון בחומר מהווה איום על הניתוק.